<h1>סמ"ק סימן כ"ב</h1>
<h2>דף פח:</h2>
שלא להתגאות דכתיב (דברים ח') פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת. פן קאי אורם לבבך. שאלו לחכם מהו הגאוה. אמר להם שטות שאין בעלה מכיר בה, וגם נקרא תועבה שנאמר, תועבת ה' כל גבה לב, וגם כתיב, גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל. אמר הקב"ה לי נאה הגאוה להיות גאה דכתיב, ה' מלך גאות לבש. וזה רוצה לגזול מלבושי כביכול אין אנו יכולין לדור במדור אחד. אך את דכא ושפל רוח אשכון. וכתיב (קהלת א') והארץ לעולם עומדת, פי' השפלים כמו ארץ. וגם הנגעים באים על גסי הרוח. דכתיב וידבר על העצים ועל האבנים מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר יוצא בקיר. ויש במדרש, (פסיקתא זוטרת' פר' מצורע י"ט.) מפני מה מצורע מטהר בעץ ארז ואזוב לפי שהגביה כארז בא לו הנגע. מאי תקנתיה, ישפיל עצמו כאזוב. וגם אמרו חכמים (סנהדרין י"ד) הוי קבלא) וקיים שהרי בית אפל אין פותחין בו חלונות לראו' נגעוב). וגם כתיב (איוב כ"ד) וכראש שבלת ימלו. משל למעמר שדהו גבוהות הוא קוצר תחלה. וגם אמרו חכמי' תמיהני מי שעבר במעבר השתן והזרע והדם איך יתגאה. וגם אמרו חכמים (נדרים נ"ה ערובין נ"ד) אפילו איש מלא תורה והגיס דעתו הקב"ה משפילו שנאמר, ומבמות הגיא. ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע. שנא', ונשקפה על פני הישימון. ואם חזר בו הקב"ה מגביהו שנאמ' (ישעיה מ') כל גיא ינשא. ואמרו רבותינו (סוטה דף ה') כל מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הקב"ה כאלו הקריב כל הקרבנות שבעולם שנאמר (תלים נ"א) זבחי אלהים רוח נשברה וגומר. ואמרו (יומא דף כ"ג גיטין ל"ו) הנעלבים ואינם עולבים, שומעין חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה') ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ופי' רבותינו בגבורתו שיהיה לעתיד לבא וזהו שמ"ג פעמים ממה שהוא עתה ומעשה ברבי שמעון שהיה רוכב על החמור וכו' כדאיתא במסכת תענית (דף כ').
